מאז התיישבותו, הנגב מתבסס על תעסוקה מסורתית ורוב בניו עובדים במפעלי התעשייה המצויים בו. יצאנו לברר מה סוד הקסם של המפעלים, למה כל-כך הרבה אנשים רוצים לעבוד בהם והאם יש עתיד לתעשייה הזו. מסע מרתק וכנה בין דמויות ומחקרים המצביעים על המגמה המשתנה בעולם התעסוקה העתידי.
סוד הקסם של המפעלים
את המסע שלי התחלתי בשיחת טלפון עם א. (34), עובד ים המלח שרוצה לשמור על אנונימיות, כדי לשאול מה סוד הקסם ולמה הוא הלך לעבוד במפעל.
בוקר טוב! למה התחלת לעבוד בים המלח?
"דברים מתגלגלים – התחלתי בתור סטודנט, כבן עובד, ולא הצלחתי לצאת. זה כמו סמים. אמרתי "ימות העולם ואני לא חוזר לעבוד בים המלח, גם תמורת מליונים. בסוף חזרתי."
למה חזרת?
"כי התמכרתי לכסף, הייתה לי משכורת טובה בזמן שחברים שלי עדיין הרוויחו גרושים. שאלתי את עצמי מה עדיף – ללכת ללמוד חמש שנים ועוד חמש שנים לעבוד בשכר של 9,000 ש"ח, או ישר לבוא ולהרוויח 10,000 ש"ח עם ראש קטן. בחרתי בראש קטן".
נשמע תנאים מעולים, למה לא בעצם?
"זה כלוב של זהב. אתה משועבד למשמרת, גם בשבתות ובחגים אתה צריך להיות במפעל, מה שאומר שכל המשפחה שלך מושפעת מזה. ויותר מזה, אולי זה סובייקטיבי, אבל הנסיעות נורא קשות לי. הלחץ באוזניים, השינויים בלחץ הדם, כל אלו גורמים לי לקום בבוקר מרוקן מאנרגיה".
בסדר, אבל אלו תנאים חיצוניים, בעבודה עצמה אתה נהנה?
"לא. זו עבודה פיזית ומונוטונית. אני משועמם ומרגיש לא מסופק ולא מאותגר, אני לא מממש את עצמי".
אם היית יכול, היית בוחר היום משהו אחר?
"אם היתה לי אופציה לחזור אחורה, הייתי עושה את זה בשביל הילדים. כל מי ששואל אותי אני אומר לו "אל תלך למפעל"; מי שיש לו אפשרות ללמוד – שלא יחשוב פעמיים".
אפשר לכתוב את השם שלך?
"לא. ים המלח יתבעו אותי תביעת דיבה. ותכתוב שזה גם מסוכן לבריאות, אתה חשוף לחומרים הכי מסוכנים בעולם".
בניגוד לדבריו של א, רושם הרבה יותר חיובי עולה מדברי צ. (54) שגם הוא ביקש להישאר בעילום שם. צ. עבד במפעלי ים המלח 29 שנה, בתחילה בתור עובד קבלן ולאחר מכן כעובד מפעל דור ב'. כעובד מפעל הוא היה זכאי להטבות רבות שחסרות לו היום. "האמת אני לא רציתי להתפטר", הוא מספר, "אמרו לי או שתסתובב כאן כמה שנים ויפטרו אותך או שתתפטר עכשיו עם פיצויים מוגדלים. לא הייתה לי ברירה". הנכות שלו התחילה בבוקר אחד בשנת 2017. "פתאום לא הרגשתי את הרגל. חשבתי שזה יעבור, אבל זה לא עבר. פינו אותי לבית חולים וגילו לי ארבע פריצות דיסק".
בגלל העבודה הפיזית?
"בגלל העבודה הפיזית".
אז למה בכלל בחרת לעבוד בכזו עבודה פיזית?
"מה הייתי עושה? התקופה שלנו היא לא כמו התקופה שלכם. כבר הייתי נשוי והייתי חייב להתפרנס".
ואם היית יודע שהעבודה תגרום לך לשיתוק, עדיין היית הולך לשם?
"(חושב) אני חושב שכן. כל החיים שלי עבדתי בעבודות פיזיות, עוד מהצבא. אז לאיפה הייתי הולך?"
כיום, חייו של צ. לא פשוטים, "החיים שלי הם לא חיים. כל היום אני יושב מול הטלוויזיה ולא פוגש אנשים. זה באמת קשה. רק תחשוב כמה שעות אני כאן".
מפעל כיתן לא נסגר ביום אחד
סבא שלי זכרו לברכה היה חייט. במרוקו הייתה לו חנות צרה, בעלת שתי קומות, ובה היה מוכר את החליפות שתפר. כשהגיע לארץ הוא עבד "במפעל הטקסטיל" בבקרים, ובערבים היה תופר בקיטון הקטן שבו נמצאת היום "פיצה כמעט חינם" בדימונה.
אם הוא היה חי היום, הוא לא היה חייט. המקצוע הזה נעלם מהארץ כמעט לחלוטין.
בדצמבר 2012 מפעל כיתן בדימונה נסגר סופית והותיר מאות משפחות ללא מקור לחמם. עוד קודם לכן, המפעל צמצם את כח האדם שלו במספר פעימות.
"ב- 2012 אסתר אלדן, שהייתה מנכ"לית כיתן, העבירה את פעילותה לדימונה, ואני הבנתי שהיא באה לסגור את את המפעל", מספר אלי פרץ (49), בעבר מהנדס חשמל ראשי בכיתן. "כבר ידעתי שהמפעל לא רווחי ונכנס לקשיים, צומצמו משמרות ושעות נוספות, והתחלתי לשלוח קורות חיים למקומות נוספים".
אלי עבד בכיתן כ-10 שנים. ב- 1997 הוא נכנס לעבוד במפעל כהנדסאי אלקטרוניקה במחלקת חשמל. במהלך השנים הוא מונה למהנדס חשמל ראשי ומנהל אחזקת מחלקת חשמל, בנוסף, הוא זכה בעובד המצטיין מטעם ידיעות אחרונות.
אלי, איך הייתה האווירה במפעל?
"הייתה תחושה משפחתית וחמה. למרות שרוב העובדים קיבלו שכר מינימום הם היו מאושרים בחלקם. בנוסף, קיבלנו מתנות לחג, ביגוד ומשכורת 13".
כפי שאלי מספר, סגירת המפעל לא הגיעה בהפתעה: ב- 2010 כיתן הפסידה 34 מיליון שקל, ב- 2011 – 16 מיליון שקל, ב- 2012 – 14 מיליון ש"ח, וב- 2013, לאחר צמצום פעילות הייצור בארץ למינימום – היא הפסידה 2 מיליון ש"ח. באפריל 2012 אלדן, מנכ"לית הרשת, סיפרה בראיון לכלכליסט שהמפעל בדימונה ייסגר בוודאות, השאלה היא רק מתי: "יש מדיניות בעלים שלא לסגור את המפעל, וזה בסדר. זה בטח לא יהיה לתמיד, אבל בשלב זה אנחנו יכולים למצוא דרכים לכסות את הוצאות המפעל", היא אמרה באותו ראיון.
"מעטים האנשים שחיפשו עבודה אחרת", אומר אלי. "רובם היו ותיקים וכל מה שהם הכירו זה מפעל כיתן דימונה. גם בעבר הם ידעו ימים קשים והתגברו עליהם. לכן הם קיוו ויחלו שהמפעל לא ייסגר, ושגם הפעם הכל יסתדר".
אלי עצמו התפטר ב-2007, כשהבין לאן פני המפעל מועדות. כיום הוא מהנדס המחלקה הביו-רפואית באוניברסיטת בן-גוריון וסגן יו"ר מועצת העובדים. בבחירות הקרובות הוא מתמודד על תפקיד יו"ר המועצה ואנו מאחלים לו בהצלחה.
איך הפך כיתן ממפעל גדול, מפורסם ומצליח למפעל שמחזיק מעמד רק בשביל לא לפטר עובדים?
עד שנות ה-70 ענף הטקסטיל בארץ נהנה מפריחה, וכדי להגן עליו הוטלו "מכסי מגן" על ייבוא טקסטיל. המכסים היו גבוהים כל-כך עד שלא השתלם לייבא בגדים. בסוף שנות ה- 70 בוטלו מכסי המגן, והייבוא לארץ תפס תאוצה. פסי הייצור עברו למקומות עם כח עבודה זול יותר ואט אט ענף התעשייה הפופולרי כמעט נעלם מהארץ. "אתא", "דלתא" ו "כיתן" הן רק חלק מהחברות שכבר אינן חלק מנוף הייצור שלנו.
כבר אין עגלות רתומות לסוסים
מאז שמפעל כיתן נסגר עברו כבר 8 שנים. אבל לאחרונה גם 'נגב קרמיקה' ו'חרסה' נסגרו. מפעלים גדולים ומשמעותיים אלו העסיקו מאות משפחות מהנגב, וסגירתם מבטאת את החרפת המגמה.
ענפי תעשייה שונים נעלמים בזה אחר זה עקב מעבר לייצור בארצות עם כח אדם זול. זו אינה תופעה ארצית, אלא כלל עולמית. לדוגמא, רוב מפעלי הרכב היום כבר לא נמצאים ב"בסיס האם" שלהם: רנו, הצרפתית, מייצרת בטורקיה; שברולט, האמריקאית, מיוצרת בארגנטינה, ברזיל, סין ורוסיה. התוצאה של התנועות העולמיות הללו פשוטה; מפעלי ייצור בענפים מסורתיים עוברים מהעולם המפותח למדינות עולם שלישי או לארצות מתפתחות, ואנחנו צריכים להיערך לכך.
ההתפתחות הטבעית הזו אינה השינוי היחיד שמאיים על עתיד התעסוקה בדימונה והאזור. ישנו שינוי נוסף, מהיר וקריטי, שעתיד להשפיע על כולנו.
מאז המהפכה התעשייתית, שהחלה במאה ה-18, כל כמה עשרות שנים עולם העבודה משתנה בצורה דרמטית. הנה כמה דוגמאות: לפני עידן החשמל, בני האדם השתמשו בנרות והם שימשו מקור אור. אלפי אנשים עבדו בתעשיית ייצור הנרות. והיצרנים ניסו כל דרך לייצר נרות שיבערו זמן רב יותר. אולם ב 1879 תומס אדיסון המציא את הנורה, ותוך כמה עשרות שנים יותר מ 95% מעובדי תעשיית הנרות פוטרו.
עוד דוגמא? הנה. דמיינו את העולם שלפני 60-70 שנה. ברחוב עוברת עגלה רתומה לסוסים ואדם לבוש בסרבל מציע לעוברים ולשבים לקנות קרח קר. באותה תקופה סוסים היו כלי תחבורה חשוב שכל מי שיכל להרשות לעצמו החזיק. אם תרצו – אוטו של היום. היום? סוסים הם לא יותר מחיות מחמד, והעובדים הרבים שאיישו את התעשייה נאלצו לחפש עבודה אחרת. חשבו על כל אותם אנשים מהסיפור שתואר קודם – מוכר קוביות הקרח? נעלם. מוכר החלב? נעלם. שואב המים? נעלם. מדליק הפנסים? נעלם. כל המקצועות הללו שנעלמו הותירו מאות אלפי אנשים חסרי עבודה.
מקובל לדבר על מספר גלים במהפכה התעשייתית:
המהפכה הראשונה הכניסה לעולם את המיכון האוטומטי, והשאירה מליוני חקלאים ותופרים שלא הסתגלו לעולם החדש ללא עבודה. המהפכה התעשייתית השנייה הביאה בכנפיה את הרכב, החשמל, הטלפון, הרדיו, פס הייצור ותעשיית הפלדה ושינתה את הצורה בה אנו חיים. המהפכה הנוכחית, מהפכת האינטרנט והרובוטיקה, הולכת לשנות את העולם פעם נוספת.
הפורום הכלכלי העולמי שמתכנס אחת לשנה בדאבוס, שוויץ, קבע ב 2018 כי -47% מהמקצועות בהם אנחנו עובדים היום ייעלמו בעשור הקרוב.
אחת הדוגמאות הקלאסיות לעניין היא פיתוח המכונית האוטונומית עליה שוקדים במרץ מספר חברות ענק, חלקן ישראליות. המכונית הזו יכולה לנסוע ללא נהג בזהירות מקסימלית, והיא עלולה לגרום לאבטלת מאות מליוני נהגים מקצועיים: נהגי מוניות והסעות, משאיות ואוטובוסים (לפי הערכות של הארגון American Tracking Association בארצות הברית לבדה יש 3.5 מיליון נהגי משאיות).
הפתרונות הטכנולוגיים והרובוטיקה זולים יותר, יעילים יותר, עושים הרבה פחות תאונות מבני אדם ויכולים לעבוד 24/7 במשך 365 ימים בשנה. כבר עכשיו, אפילו עובדי פס ייצור הולכים ומתמעטים; רובוטים מחליפים אותם.
עולם התעשייה משתנה בצורה דרמטית מול עינינו. מה אפשר לעשות ובאילו מקצועות כדאי לצעירים לבחור? על זה נכתוב בכתבה הבאה.